אירועי "שבוע האפרטהייד הישראלי" נפתחו בקמפוסים שונים ברחבי צפון אמריקה ואירופה. התזמון השנה מצער במיוחד: בשעה שלוחמה פוליטית זו מתרחשת, יחד עם קמפיין החרם, משיכת השקעות ועוד סנקציות נגד ישראל – המשטר הסורי טובח בבני עמו. מצער במיוחד שאנשים המתקראים פעילי זכויות אדם מכלים את זמנם ומרצם בתקיפת ישראל. ברור שהקמפיין מכוון נגד עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. במילותיו של פרופ' אירווין קוטלר, התובע הכללי הקנדי לשעבר: "בל נטעה: האשמת ישראל כמדינת אפרטהייד היא ההקדמה וההצדקה לפירוקה של המדינה היהודית, להפיכת תומכיה לפושעים ולתוצאה שתביא להשתקתם".

הקמפיין מנצל את סבלם של קורבנות האפרטהייד האמיתיים, והופך באופן שקרי סכסוך פוליטי מורכב בין ישראל לבין הפלסטינים – לקונפליקט על רקע גזעני. בספטמבר האחרון הפריך השופט ריצ'רד גולדסטון במאמר ב"ניו-יורק טיימס" את ההשוואה הזו. גולדסטון, שכיהן בעבר כשופט בבית המשפט לחוקה של דרום אפריקה, כתב: "בישראל אין אפרטהייד. שום דבר שם אינו מתקרב להגדרה של אפרטהייד תחת חוקת רומא משנת 1988". גולדסטון הוסיף כי "בעוד לאפרטהייד יכולה להיות משמעות רחבה יותר, השימוש בו נועד להזכיר את המצב בדרום אפריקה לפני 1994. זוהי השמצה לא הוגנת ובלתי מדויקת נגד ישראל, שנועדה לעכב במקום לקדם את המשא ומתן לשלום". בנימין פוגרנד, שהיה עיתונאי בדרום אפריקה, ציין כי "במקרה הטוב השימוש במושג אפרטהייד מבטא בורות ותמימות, ובמקרה הרע הוא ציני ומניפולטיבי".

הציניות של המשתמשים בכינוי גנאי זה ניכרת במיוחד עכשיו, כאשר משטר אסד טובח בבני עמו ללא רחם. בחודש האחרון נרצחו מאות אנשים בעיר חומס לבדה. אבל בסוריה, שמיעוט עלאווי בה מדכא זה עשורים את הרוב הסוני, המשטר – כמו בדיקטטורות אחרות – היה חסין עד לפרוץ האלימות הקשה בחודשים האחרונים מביקורת ומחקירה רצינית של האו"ם או של קבוצות הטוענות לקדם זכויות אדם.

האם מדינה שבה מיעוט קטן מדכא באלימות רצחנית את הרוב, ושולט במשאבים של המדינה בעודו מדיר קבוצות אחרות, אינו ראוי לשבוע (במקרה של ישראל, השבוע הזה הוא בעצם חודש) שבו יקדישו תשומת לב לפשעיו? ומה עם סעודיה, האוסרת על בני דתות אחרות להיכנס לחלקים מהמדינה, לנשים אסור לנהוג או לצאת מהבית ללא קרוב משפחה מלווה? איפה "שבוע האפליה הסעודית"? ועוד לא דיברנו על מצבם של הנוצרים במדינות הסובבות אותנו, ברצועת עזה ובשטחי הגדה המערבית. הדוגמאות כמובן, כמו גם הצביעות, הן אינסופיות.

כפילות הסטנדרטים הבוטה הזו וכוחו של קמפיין ה"אפרטהייד" מתאפשרים בזכות משאבים פוליטיים וכלכליים. מבחינה פוליטית, אג'נדה זו נתמכת על-ידי גושים חוסמים ערביים ואיסלאמיים באו"ם ובמוסדותיו בסיוען הפעיל של רוסיה וסין. אלה דוחים בתוקף כל ניסיון מהותי לגנות הפרות אמיתיות של זכויות אדם ומשתמשים בקמפיינים נגד ישראל כדי להסיט מהם את הביקורת. מבחינה כלכלית, מימון אירופי ממשלתי משמעותי מאפשר לארגוני זכויות אדם מדומים, ישראליים, פלסטיניים ובינלאומיים, לקדם באופן פעיל את התיוג של ישראל כמדינת "אפרטהייד". זאת בשעה שמדינות אירופה שומרות על שתיקה מביכה אל מול הפרות זכויות אדם בעולם הערבי-מוסלמי בכלל ובסוריה בפרט, או מגנות אותן בשפה רפה ובאיחור.

הניצול הגס של המושג "אפרטהייד" וקמפיין ה-BDS (חרם, משיכת השקעות וסנקציות) הנלווה אליו הם ניסיון שקוף לחתור תחת הלגיטימציה של מדינת ישראל ולהסית נגדה, במטרה להרחיק את השלום בין ישראל לבין הפלסטינים ולשרת את המטרות הפוליטיות של דיקטטורות רצחניות. או, אם תרצו, במילותיו של השופט גולדסטון, "ההכרה ההדדית וההגנה על כבוד האדם הכרחיות כדי לשים קץ לשנאה ולכעס. ההאשמה שישראל היא מדינת אפרטהייד היא שקרית וזדונית ומונעת שלום והרמוניה, במקום לקדם אותם".