מבוא
 
על פי התקנון של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, "היעדר משוא פנים ועצמאות" הם חלק מעקרונות הליבה שעל סדר יומו של הארגון. אמנסטי מציג עצמו כגוף בלתי משוחד, ובלתי תלוי בממשלות ובאינטרסים שלהן. אמצעי התקשורת ודיפלומטים משתמשים בהצהרות ובדוחות של הארגון ללא ניסיונות לאמת את המידע בהם, וזאת מפני שהם רואים באמנסטי את נושא הדגל בתחום זכויות האדם האוניברסאליות.
תדמית זו של הארגון מטעה. בניגוד לנרמז באתר האינטרנט של הארגון ובחומרים נוספים שמשמשים את הארגון ליחסי ציבור, אמנסטי אינטרנשיונל וסניפיו המקומיים למעשה אכן מקבלים מימון ממשלתי.
כמו כן, אמנסטי טוען כי הוא שומר על מדיניות של "חוסר פניות" וחוסר הטיות בכל הנוגע למחקר של הפרות זכויות אדם לכאורה. למרות טענה זו, אמנסטי מעסיק פעילה פוליטית אנטי-ישראלית כחוקרת במחלקת "ישראל, השטחים הכבושים הפלסטיניים והרשות הפלסטינית". לחוקרת הזו, דבורה היימס, יש היסטוריה מתועדת היטב כפעילה קיצונית בהקשר של הסכסוך הערבי-ישראלי. בהתאמה לכך, הטענה של אמנסטי לניטראליות נחלשת ואמינותה פוחתת.
מאז פיטוריה של הפעילה למען זכויות הנשים, גיטה סגל ב-2010, אמינותו של אמנסטי אינטרנשיונל נפגעה קשות. סגל פוטרה לאחר שחשפה את הקשר בין אמנסטי לבין פעיל תומך טאליבן לכאורה. כפי שדו"ח זה מראה, הפער בין הניסיון של אמנסטי לייצר חזות של חוסר פניות לבין המציאות הוא גדול.
 
הערפול של אמנסטי בנושא המימון הממשלתי
מבוא
 
פרק "מדיניות גיוס כספים" של המדריך למתנדב אמנסטי אינטרנשיונל, מציין בצורה חד משמעית כי "אמנסטי אינטרנשיונל אינה מבקשת וכן אינה מקבלת תרומות ישירות מממשלות". בדומה לכך, באתר האינטרנט של הארגון נטען כי "איננו מבקשים וכן איננו מקבלים מימון כלשהו לחקר זכויות אדם מממשלות או מפלגות פוליטיות".
הסירוב לקבל מימון ממשלתי הוא חלק בלתי נפרד מאמינותו של אמנסטי. כפי שמצוין על ידי הסניף האוסטרלי של הארגון,
אנו לא מקבלים שום מימון מממשלות או מפלגות פוליטיות, כדי שנהיה חופשיים לבקר ממשלות וגופים נוספים הפוגעים בזכויות אדם או כושלים בהגנה עליהן. בשל היותנו בלתי תלויים בכל ממשלה, אידיאולוגיה פוליטית, ואינטרס כלכלי או דתי, יש ביכולתנו לנקוט בפעולות להגנה על זכויות אדם בכל מקום בו הן מופרות.
 
אמנסטי-אוסטרליה הגדיל והוסיף כי "סקרים שנערכו בקרב תומכי אמנסטי אינטרנשיונל הראו כי המניע העיקרי לתמיכה הוא חוסר ההסכמה של הארגון לקבל מימון ממשלתי".
 
בניגוד חד לכך, אמנסטי אינטרנשיונל קיבל בשנת 2011 סכום כולל של 842,000 לירות שטרלינג מהמחלקה לפיתוח בינלאומי של בריטניה כחלק ממענק ארבע-שנתי שהחל כבר בשנת 2008, ועומד על סך 3,149,000 לירות שטרלינג.
 
בנוסף, בשנת 2009 אמנסטי קיבל 2.5 מיליון אירו מממשלות (שמהווים כאחוז אחד מסך כל התרומות שהארגון קיבל). הממשלה הבריטית הייתה התורמת השלישית בגודלה (800,000 אירו). אמנסטי גם קיבל מימון ממשלתי בשנת 2008 (מיליון אירו), בשנת 2007 (מיליון אירו) ובשנת 2006 (2 מיליון אירו).
 
מחקר עצמאי שערך ארגון NGO Monitor חשף את המקרים הבאים של מימון ממשלתי לאמנסטי אינטרנשיונל וסניפיו השונים:
·                        259,000 לירות שטרלינג מהנציבות האירופית בשנת 2007.
·                        אמנסטי-ישראל:
○ 2010- 60,000 שקלים מהולנד
○ 2009- 239,524 שקלים מארצות הברית
○ 2008- 130,186 שקלים מארצות הברית (באתר האינטרנט של אמנסטי- ישראל נטען כי "אנו בלתי תלויים בממשלות, עמדות פוליטיות ואמונות דתיות. אנו ממומנים על-ידי חברי ותורמי הארגון, ושום מימון אינו מתבקש או מתקבל מממשלות" [הדגשה אינה במקור]).     
  
 ההצדקה של אמנסטי אינטרנשיונל
מסמכים פחות מוכרים של אמנסטי מעידים כי הארגון כן מתיר קבלת תמיכה ממשלתית. במהדורה של מגזין “Human Rights Education” ממאי 2006, אמנסטי כותב:
[Human Rights Education-HRE] מובחן  מהמחקר שלרוב מזוהה עם אמנסטי אינטרנשיונל בכך שהוא אינו מגיב [לאירועים] אלא הוא מניעתי ומעודד עיסוק בנושא זכויות אדם. מסיבה זו, אמנסטי אינטרנשיונל מאפשר לעיתים שיתוף פעולה עם ממשלות בנוגע לפרויקטים של ה-HRE ואפילו מקבלת כספים ממשלתיים למימון העבודה החינוכית.
 
בניסיון להצדיק עמדה זו, אמנסטי טוען כי "מימון ממשלתי למען תוכניות חינוכיות אינו מעיד על שיתוף פעולה או התפשרות על חוסר הפניות של אמנסטי אינטרנשיונל", ושקבלת מימון היא רק דרך "להכיר ברצונן של ממשלות רבות לקדם הבנה גדולה יותר בנושאים הקשורים לזכויות אדם במדינותיהן שלהן וברחבי העולם".
הצדקה זו מסבירה את הניסוח בו נעשה שימוש באתר האינטרנט של אמנסטי אינטרנשיונל: "איננו מבקשים וגם לא מקבלים מימון כלשהו לחקר זכויות אדם מממשלות" (הדגשה אינה במקור), למרות שאזהרה זו אינה מופיעה ברוב החומרים שמופצים לצרכי יחסי הציבור- כפי שכבר צוין לעיל.
ההבחנה בין "חקר זכויות אדם" לבין "חינוך לזכויות אדם" המאפשרת קבלת מימון ממשלתי שנויה במחלוקת גם בתוך אמנסטי אינטרנשיונאל. בפגישה הדו-שנתית של המועצה הבינלאומית של אמנסטי אינטרנשיונל באוגוסט 2011 (הגוף המנהלי הגבוה ביותר של אמנסטי), אמנסטי-אוסטרליה העלתה הצעה לסדר היום הרומזת לכך שמדיניות אמנסטי מטעה במידת מה:
 
הדעה הרווחת בציבור היא שאיננו מקבלים מימון ממשלתי כלל. עם זאת, לאמנסטי יש מרחב בו היא מקבלת מימון ישיר ממקורות ממשלתיים עבור חינוך לזכויות אדם, נושא המהווה מוקד שכיח בבקשות למענקי מימון ממקורות ממשלתיים מקומיים ובינלאומיים… גיוס תרומות מן הסוג הזה מציב אתגרים בפני ניסיונה של אמנסטי אינטרנשיונל לנקוט במדיניות בלתי תלויה ונעדרת משוא פנים.     
  
אכן, כל מימון יוצר ניגוד אינטרסים- בפרט כאשר המימון מתקבל כחלק ממערכת היחסים השיתופית של הארגון הלא ממשלתי והממשלה.
דבר משמעותי נוסף בהקשר זה הוא ההצעה לסדר היום של אמנסטי-אוסטרליה, המתייחסת לשבעה מסמכים פנימיים העוסקים בנושא זה, ביניהם ההנחיות בנושא קבלת מימון ממשלתי. עם זאת, אף לא אחד ממסמכים אלו זמינים לציבור, ובעקבות כך עולה שאלה בדבר השקיפות והאחריותיות של אמנסטי.
ההצעה לסדר היום של אמנסטי-אוסטרליה עברה, והוועד המנהל של אמנסטי הונחה לבצע את הפעולות הבאות:
 
לחקור את מידת התלות של אמנסטי אינטרנשיונל במימון ממשלתי, ההשלכות של קבלת מימון ממשלתי ישיר על רמת העצמאות והיעילות שלנו, ולקיים נהלים טובים יותר המבטיחים הנחיות אלו בעת ביצוע תוכניות הממומנות על ידי מימון ממשלתי. יש להשלים את דו"ח החקירה הזה עד אוקטובר 2012, ובמידת הצורך יש לשנות את המדיניות או לפתח מדיניות חדשה.
 
חוקרים בעלי הטיות

מבוא
כאמור, עקרונות הליבה של אמנסטי כוללים "היעדר משוא פנים ועצמאות". כמו כן, אמנסטי טוען כי היעדר משוא פנים הוא עיקרון מהותי במתודולוגיית "המחקר השיטתי וחסר הפניות של העובדות במקרים בודדים ובדפוסים של הפרות זכויות אדם".
אמנסטי אימץ מדיניות האוסרת על "עבודה בתוך מדינת מוצא" (WOOC) על מנת להקפיד על עיקרון היעדר משוא הפנים. לא ברור לגמרי אם מדיניות זו אכן מתקיימת היום. בשנת 2009, אמנסטי ציין כי מדיניות זו נזנחה אך הכיר בצורך למסד מדיניות המתייחסת לעיקרון של הפחתת ניגודי אינטרסים והטיות לכאורה:
 
הפוטנציאל לניגוד אינטרסים ביחסים עם מדינות מסוימות עדיין עומד בעינו למרות שחוק זה בוטל כבר בשנת 2002. הצורך במדיניות רשמית ביחס לניגוד אינטרסים הוא ידוע, ואכן מדיניות שכזו נידונה בתקופות רלוונטיות אך עם זאת דבר לא סוכם בעניין.
 
לדוגמא, בשנת 2007 אמנסטי סירב לאפשר לעובד ממוצא סודני (אשר גם למד בבית ספר בסודאן) לעבוד כחוקר בנושא סודאן. עובד זה תבע את אמנסטי בגין הפלייה ופיטורין לא הולמים. במהלך המשפט שהתנהל, אמנסטי הצהיר כי הדבר נעשה מתוך דאגה ביטחונית וכי:
 
משוא פנים של צוות מסוים, או על כל פנים תפיסה של משוא פנים אצלם, עשוי להיות מושפע מן הקשרים שלהם עם המדינה הנידונה: הדבר לא רק יפחית מיעילותם בתפקיד שלהם, אלא גם ישליך על המוניטין של אמנסטי כגוף ניטראלי, שהינו מן הסתם בעל חשיבות עליונה.
 
בו בזמן, סניף אסיה והאוקיינוס השקט של אמנסטי אינטרנשיונל ממשיך לפרסם מדיניות זו באתר האינטרנט שלו:
 
על מנת לקיים עיקרון זה [של הגנה על זכויות אדם], ולהגן על חוסר הפניות של העבודה יחד עם ביטחונם האישי של חבריו, חברי אמנסטי אינטרנשיונל אינם מבצעים לרוב מחקר או שולחים קריאות לסיוע לקורבנות מארצות מוצאם- מתודה זו ידועה בשם "עבודה בתוך מדינת מוצא" (WOOC).
 
הטיות של עובדי אמנסטי אינטרנשיונאל
בלי קשר למדיניות ה- WOOC, העיקרון של היעדר משוא פנים והתפיסה של העדר משוא פנים עדיין מהווים גורם מרכזי. עם זאת, בשנת 2010 שכרה אמנסטי את שירותיה של דבורה היימס, פעילה אנטי ישראלית, כחוקרת במחלקת "ישראל, השטחים הפלסטיניים הכבושים והרשות הפלסטינית".
להיימס יש רקע נרחב בפעילות אנטי-ישראלית קיצונית:
  • בשנת 2001, היימס התנדבה לשמש כ"מגן אנושי" בבית ג'אלה (על יד בית לחם) על מנת להרתיע את צה"ל מלהגיב לירי על אזרחים בירושלים.
  • היימס משתמשת בשפה שיוצרת דמוניזציה של ישראל: בשנת 2008 היא חתמה על מכתב הטוען כי ישראל היא "מדינה שיוסדה על טרור, טבח ונישול אנשים אחרים מאדמותיהם". כמו כן, היימס טענה בשנת 2002 כי "[חלק] מפעולותיה של ישראל מאז 1948 יכולות להיקרא 'טיהור אתני'".
  • במאמר שהופיע ב-Washington Jewish Week בשנת 2002 אמרה כי "בעוד שאינה מקבלת את פיגועי התאבדות', היא מאמינה באופן אישי כי הם תגובה לכיבוש". בפעם אחרת הגנה היימס על השימוש באלימות בטענה כי "כיבוש הוא אלימות…והתוצאה של פעולה זאת תהיה אלימות [כנגד ישראלים]".
  • בעברה, עבדה היימס בכמה מהארגונים הלא ממשלתיים-הפוליטיים הקיצוניים ביותר העוסקים בסכסוך הערבי-ישראלי, בהם המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית (AIC), יהודים למען צדק בפלסטין ובישראל (JPPI), עמותת רייצ'ל קורי ורשת מען. ההשתייכות של היימס לכל אחד מהארגונים הללו בנפרד הייתה צריכה להוות דגל אדום עבור אמנסטי אינטרנשיונאל ביחס אליה.

    •