סקירה כללית

קואליציית הנשים לשלום (CWP), ארגון ישראלי שמקום מושבו בתל-אביב, נוסד בשנת 2000. הוא מתאר את עצמו כ"ארגון פמיניסטי נגד הכיבוש של פלסטין ובעד שלום צודק". לארגון עשרה ארגונים שמרכיבים אותו, כולל פרופיל חדש, בת שלום, מחסום Watch, ונשים בשחור, להם הוא מספק פלטפורמה נוספת שבאמצעותה ארגונים אלו מקדמים את סדר היום הפוליטי שלהם.

מקורות המימון של CWP כוללים: האיחוד האירופי (לדוגמא, €247,954 בשנת 2005 על מנת "לקדם תמיכה בשלום באמצעות מסגור מחדש של 'ביטחון' כ'ביטחון אנושי'); ממשלות שוויץ, הולנד (דרך ICCO), נורווגיה (דרך קרן Norwegian Church Aid), וגרמניה (דרך Rosa Luxemburg Stiftung); קרנות כגון SIVMO, Oxfam Novib, ו-Kvinna Till Kvinna; והקרן החדשה לישראל (NIF), אשר אישרה מתן מענקים לארגון בסך $249,129 בין השנים 2006-2009. הקרן החדשה לישראל מקבלת תרומות פטורות ממס בשם הארגון בארצות הברית, בריטניה ושוויץ, וכן בשם פרוייקט "מי מרוויח מהכיבוש?" (ראו להלן)

CWP מפעיל ארבעה מסגרות של תוכניות:

  1. "מי מרוויח מהכיבוש?" – מספק מידע אודות חברות ישראליות במטרה להפוך אותן למטרות ל-BDS (ראו פרטים להלן).
  2. "להפסיק את המצור על עזה" – קמפיין פוליטי שיוצר לחץ בינלאומי על ישראל על מנת ש"תסיר באופן מיידי את המצור מעל עזה…תכיר בחמאס כממשלה הנבחרת בעזה ותישא ותתן על שחרורים של אסירים…תחקור את פשעי המלחמה שביצעה ישראל בעזה ותעמיד לדין את האחראים להם".
  3. "אנו נתנגד", שידול נגד חוקים בכנסת שמתוייגים כ"אנטי-דמוקרטים", כולל באמצעות סרטים, כתבות ברשת וכו'.
  4. FORA – "ארגון של פעילות דוברות רוסית בקואליציה, שמקדמות שינוי חברתי ופוליטי…FORA חושף את דוברי הרוסית לזוויות-ראייה פמיניסטיות וביקורתיות בנוגע למיליטריזם ולכיבוש, זכויות אדם, סקסיזם והומופוביה, ומכוון ליצור שינוי קיצוני בשיח התקשורת דוברת הרוסית בישראל…ובמעורבות נשים דוברות רוסית באקטיביזם חברתי ופוליטי".

בנוסף לתוכניות אלו, פעילויותיה המתמשכות של הקואליצייה כוללות:

  1. השתתפות בשבוע האפרטהייד הישראלי (הקואליצייה ארגנה אירוע ביפו במרץ 2011 – "חיים ומאבק באפרטהייד"), עצרות בחו"ל (כולל אירוע שבו אחד ממנהיגי העצרת שתה דם מזויף מתוך כוס יין – אשר מזכיר את העלילה של היהודים ששותים דם נוצרי), ואימוץ תנועת "לשחרר את עזה" (לאחר אלימות המשט, הצהרה מיוני 2010 הכריזה שהקואליצייה "ניצבת בסולידאריות עם העם הפלסטיני ועם משתתפיו הגיבורים של משט החירות לעזה".).
  2. תעמולה אנטי-ישראלית באו'ם ובפורומים בינלאומיים: בדצמבר 2010, הקואליציה שלחה עצומה לשליח המיוחד של האו'ם בנושא חופש הביטוי ובו טענה באופן כוזב ל"רדיפה פוליטית מתגברת בישראל, ומקרים פרטניים של הפרת חופש הביטוי של ארגונים לא ממשלתיים לזכויות אדם, פעילי שלום, אקדמאים, וחברי כנסת ערבים", ודחקה בו "לחקור נושאים אלו ולהעביר את חששותיך לממשלת ישראל ולמועצת זכויות האדם של האו'ם".
  3. תמיכה בקמפיינים של 'לוחמה משפטית'. בדצמבר 2009, קואליציית נשים לשלום שלחה מכתב שכותרתו "אפשרו העמדה לדין של פושעי מלחמה ישראלים" בשמם של 99 "ארגוני שלום פמיניסטיים" לראש הממשלה ולשר החוץ הבריטיים בקריאה לצווי מעצר נגד "בכירים ישראלים שאחראים לפשעי מלחמה נגד העם הפלסטיני". CWP טענה גם ששלחה תרגום לעברית של דו'ח "ועדת החקירה" של האו'ם בראשות גולדסטון לחברת הכנסת ציפי לבני, אשר הפכה למטרה של פעילים אנטי-ישראלים בבריטניה, ובו הצהירה: "אנו משוכנעים שאם תתייחסי לדו'ח את תביני מדוע אזרחים וארגונים בריטיים פנו לבתי המשפט בבקשה להוציא צו למעצרך…אנו קוראים לך לשתף פעולה עם כל חקירה בינלאומית שיכולה להיפתח נגדך ולייעץ לקולגות שלך בממשלה ובצבא לנהוג באותו האופן".
  4. אזכרות, הופעות והרצאות: אלו כוללים ציון של יום השנה ל"נכבה" הפלסטינית במהלך יום העצמאות הישראלי; הבאת המחזה האנטישמי "שבעה ילדים יהודים – מחזה עבור עזה" לישראל כחלק מקמפיין "עשרה ימים נגד המצור"; תמיכה בישראלים אשר מסרבים לשרת בצבא; ואירוח הרצאה של טלי פחימה, שהורשעה בקשרים עם פעיל טרור.

קמפיינים של BDS

BDS הוא חלק בלתי נפרד מעבודת הקואליצייה, והארגון הוא ממובילי הקמפיין העולמי. בנובמבר 2009, CWP אימצה את הקריאה הפלסטינית ל-BDS והכריזה שהיא רואה את עצמה "כחלק מתנועה בינלאומית זו".

בנוסף לפרוייקט "מי מרוויח מהכיבוש?" שיידון להלן, הקואליצייה עוסקת במגוון פעילויות BDS. לדוגמא, ב-2010 הקואליצייה אימצה מכתב של קבוצת "החרם מבפנים", שקרא לחברה אירית למשוך את השקעותיה מהתאגיד הישראלי משאב יוזמה ופיתוח. CWP גם ציינה את "יום הפעולה העולמי השנתי השני ל-BDS ב-30 במרץ 2010, מתוך סולידאריות עם העם הפלסטיני" באמצעות קריאה לפעילים לתקוף חברות כגון כרמל אגרקסקו, ואהבה קוסמטיקה, ועודדה לתמיכה בקמפיינים של משיכת ההשקעות שהתקיימו באוניברסיטת ברקלי ובאוניברסיטת סן-דיאגו.

קמפיין BDS נוסף של הקואליצייה שם לו למטרה את ההשקעות של קרן הפנסיה הנורווגית הממשלתית לחברות ישראליות. ביחד עם קבוצות ישראליות נוספות, כולל הועד הישראלי נגד הריסת בתים, מוסאוא, הטלויזיה החברתית, מחסום Watch (שהוא גם חבר בקואליצייה), המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית וזוכרות, CWP כתבה לקרן, וקראה לעם הנורווגי "להצטרף אלינו במאמצינו ולהפסיק להשקיע בכיבוש הישראלי של השטח הפלסטיני". המכתב האשים מספר חברות ישראליות ובינלאומיות ב"אספקת ציוד שעוצב במיוחד למטרת מעקב ודיכוי של האוכלוסייה הפלסטינית באמצעות הגבלות תנועה וענישה קולקטיבית". (ראו עוד בהמשך לניתוח מפורט יותר של קמפיין זה).

בפעילויות ה-BDS שלה, הקואליצייה משקפת את החרם הכללי נגד ישראל כפי שהוא מוגדר על ידי המנהיגים הפלסטינים של תנועת החרם העולמית. לדוגמא, ב-2010, CWP ערכה קמפיין למניעת חברותה של ישראל ב-OECD "בדיוק מכיוון שזה בלתי אפשרי להפריד את כלכלת הכיבוש – מרכיב נצלני שפועל בניגוד למשפט הבינלאומי – מהכלכלה הנורמטיבית של ישראל.

ההצדקה המוצהרת של הקואליצייה היא ש"תעשיית ההתנחלויות הרחבה יותר כוללת את נותני השירות והקמעונאים הישראלים הגדולים ביותר". חברות אלו מספקות "שירותים שווים בתוך הגבולות הרשמיים של ישראל ובשטחים הכבושים", אולם לכאורה "הם לא כוללים את התושבים הפלסטינים של הגדה המערבית". לפיכך, על פי משנתה של CWP, ישנה מדיניות של "לא רק…אפלייה שיטתית; אלו הם פנים של ההפרדה האתנית בין הפלסטינים והיהודים בגדה המערבית הכבושה".

מטרותיה האמיתיות של תנועת ה-BDS כוללות את ההמצאה של "זכויות הפליטים הפלסטינים לחזור לביתם ולרכושם" – כלומר מחיקת הריבונות היהודית בישראל. כפי שציינה הקבוצה הישראלית "החרם מבפנים", אשר חבריה כוללים פעילי מפתח של הקואליצייה, השתתפותה של קואליציית נשים לשלום בקמפיינים של BDS משרתת ככיסוי לטבע האמיתי של התנועה באמצעות סיוע ל"קמפיין הבינלאומי להגיב להאשמות של 'אנטישמיות' או ל"שלילת זכות הקיום של ישראל'".

פרוייקט "מי מרוויח מהכיבוש?"

"מי מרוויח מהכיבוש?" הוא מאגר נתונים מקוון שיזמה הקואליציה "בתגובה לקריאה הפלסטינית לחרם, משיכת השקעות וסנקציות (BDS), נגד ישראל", והוא "נכס מפתח לתנועה העולמית של אקטיביזם כלכלי ו-BDS". הקואליצייה טוענת שבאמצעות "חשיפת חברות ותאגידים שמרוויחים מהכיבוש", "מי מרוויח מהכיבוש?" מכוון "לקדם שינוי בדעות הציבוריות ובמדיניות תאגידית, שיובילו לקץ הכיבוש".

"מי מרוויח מהכיבוש?" אמור להוות כלי עבור פעילים; הקואליצייה ממליצה למבקרים באתר "למצוא רעיונות לפעולה…לדרוש שהאוניברסיטה שלך, מועצת הכנסייה, איגוד העובדים, או קרן הפנסייה שלך יימשכו את השקעותיהם מישראל ומחברות בינלאומיות שמעורבות בכיבוש. צוות המחקר של 'מי מרוויח מהכיבוש?' יכול לעזור בסקירת תיקי השקעות בכדי לזהות חברות אלו". לדוגמא, ניסיון הנפל לחרם של מריקוויל, מועצה עירונית באוסטרליה, "נסמך באופן נרחב על www.whoprofits.org – אתר אינטרנט אנטי-ישראלי".

בראש "מי מרוויח מהכיבוש?" עומדת דלית באום, חברת ועד לשעבר של הארגון הקיצוני 'זוכרות', אשר מקדמת פעילויות שדולה בינלאומיות בשם קבוצת "החרם מבפנים". באום העידה גם כ"מומחית" בפני "טריבונאל ראסל על פלסטין" הידוע לשמצה, משפט מעושה ש"מעמיד לדין" את ישראל ובני בריתה המערביים ומקדם "פעילויות משפטיות קיימות וקמפיינים בהקשר של BDS, אשר ניתן להגביר ולהרחיב את פעילותם באיחוד האירופי וברחבי העולם" נגד ישראל. בעקבות עדותה של באום, "חבר השופטים נקב בשמם של שבע חברות משום שהן מעורבות בעוולות ישראליות". ב-2011, באום עברה לארצות הברית לשנה לשמש "כפעילה אורחת בתוכנית חילופים עולמית, אשר ומנהלת תוכנית חדשה שכותרתה אקטיביזם כלכלי למען פלסטין, אשר מבקשת לתמוך בקמפיינים של משיכת השקעות בארצות הברית, כמו גם לתמוך בקמפיינים חדשים באמצעות חינוך, הכשרה, פיתוח קשרים והפיתוח של כלי ייעודי".

תחת הכותרת של "מי מרוויח מהכיבוש?", הקואליצייה יזמה מספר קמפיינים בינלאומיים של BDS, ששמו להם למטרה בנקים ישראלים וזרים, חברות אבטחה, מתקני תשתיות אזרחיים, וחברות פרטיות.

בדו'חותיה, האסטרטגייה של הקואליצייה היא כפולה:

  1. חיזוק ותגבור של קמפיינים בינלאומיים קיימים של BDS שמנהלות קבוצות שוליים אחרות, בעיקר כאלו שמתקיימים באירופה. CWP מספקת מעטה של "מחקר אקדמי" שמסווה את המטרות הפוליטיות ביותר של הקמפיינים. כפי שמודגם להלן, פרסומים רבים של הקואליצייה קשורים למאמצי חרם קיימים נגד חברות ישראליות פרטניות או פרוייקטים. הקואליצייה הפעילה לחץ נוסף על ממשלות זרות או חברות פרטיות, במקביל למאמציהם של קבוצות אחרות.
  2. זיהוי הזדמנויות וייזום קמפיינים חדשים. פרסומי CWP לעיתים קרובות הם רק יריית הפתיחה עבור קבוצות קיצוניות בכדי להתקיף עסקים הקשורים בישראל, שלא היו מטרות לחרם לפני כן. במקרים אחדים, הקואליצייה מצטרפת מחדש למאמצים מאוחר יותר באמצעות פרסום דו'חות חדשים באותו הנושא, ובאמצעות שדלנות אצל פקידים וממשלות זרים.

כפי שצוין לעיל, הקואליצייה בוחרת "את המטרות לאקטיביזם כלכלי…בזהירות" במטרה לקדם את מטרות "אסטרטגיית דרבן" – שגובשה בפורום הארסי של הארגונים הלא ממשלתיים של ועידת האו'ם בדרבן, בשנת 2001: "הבידוד השלם והכולל של ישראל כמדינת אפרטהייד", כולל "הניתוק המוחלט של כל הקשרים (דיפלומטיים, כלכליים, חברתיים, סיוע, שיתוף פעולה צבאי, ואימון) בין כל המדינות ובין ישראל".

משום כך, מטרות הקואליצייה כוללות בנקים ישראלים ובינלאומיים, במטרה לפגוע בפיתוחה של ישראל ולסכן את עתיד המדינה. באופן דומה, מיקוד מרכזי אחר של CWP הוא פרוייקטים מרכזיים של תשתיות אזרחיות כגון הרכבת המהירה שתוכננה יחד עם תאגידים בינלאומיים, הוא בעל משמעות סמלית גדולה: "קו רכבת חדש זה, אשר לעיתים נקרא כרכבת A1, הוא אחד מפרוייקטי התשתיות הגדולים ביותר שממשלת ישראל לקחה על עצמה בעשור האחרון".

הקואליצייה שמה לה למטרה גם חברות אבטחה ובטחון דוגמת אלביט ו-S4G, מכיוון ש"תעשיית האבטחה היא המגזר הכלכלי אשר גדל בקצב המהיר ביותר בישראל, ויש לה השפעה פוליטית ניכרת". אמצעים הגנתיים, דוגמת סורקי מטען מסומנים כמטרות לחרם, ובכך הקואליצייה מתעלמת או שוללת דאגות ביטחוניות לגיטימיות של ישראל. בנוסף לכך, קידום חרמות נגד חברות אבטחה נועד להדוף את אמצעי ההגנה העצמית הישראלים נגד התקפות טרור ולמסגר אותם באופן כוזב כ"כלי של ענישה קולקטיבית, דיכוי פוליטי וסיפוח אדמה".

המטרה האחרונה של קמפיין החרם של CWP היא חברות פרטיות שיש להם קשרים לישראל, ובייחוד חברות שהינן מצליחות מבחינה כלכלית: "סודה-סטרים הראתה גידול משמעותי והתרחבות בשנים האחרונות, והגיעה לשווקים בינלאומיים חדשים. אולם החשוב ביותר, החל מה-8 בנובמבר 2010, החברה הפכה לפומבית ומניותיה נסחרות בנאסד"ק".

דוגמאות לקמפיינים של "מי מרוויח מהכיבוש?"

בנקים ישראלים

עד אמצע שנת 2010, בנקים ישראלים היו מטרות לחרם של מספר קמפיינים נמוכי-השפעה. ביוני 2010, אתר האינתיפאדה האלקטרונית פרסם מאמר שכתב טרי קרופורד-ברואן שכותרתו "בכדי לשים קץ לכיבוש, יש להפוך את הבנקים הישראלים לנכים", אשר מיקד תשומת לב רבה יותר למוסדות אלו. קרופורד-בראון כתב כי "אם החברה האזרחית הבינלאומית רצינית בכוונתה לשים קץ בדחיפות להפרותיהם של הזכויות הפלסטיניות בידי ישראל, כולל סיום הכיבוש, אזי השעיית העברות SWIFT אל בנקים ישראלים ומהם הינה אפשרות לכלי שכזה".

חודשיים לאחר הכתבה, CWP הצטרפה לקמפיין זה באמצעות פרסום "מימון הכיבוש הישראלי", דו'ח שחזר כהד על הקמפיין של האינתיפאדה האלקטרונית ואף הגביר אותו: "ברור שבנקים ישראלים מספקים את הבסיס הפיננסי לבניית ההתנחלויות, לקיום ותחזוק ההתנחלויות ולפעילות מסחרית ישראלית בשטחים הכבושים…לכל המימדים של השליטה הישראלית על השטחים הכבושים יש בסיס פיננסי שאף אחת מהפעילויות הכלכליות של יחידים, ארגונים, מוסדות ממשלתיים וחברות מסחריות, לא יכלו להתקיים ללא התמיכה הפעילה של הבנקים".

בעקבות פרסום הדו'ח של הקואליצייה, הצעות למשוך השקעות מבנקים ישראלים הועלו במספר עצומות, כולל כטיעון להחרמת ארגוני צד שלישי שמקושרים בדרך כלשהיא לבנקים ישראלים. פעילי BDS יצרו גם קשר עם בנקים אירופים, והפצירו בהם להשעות את קשריהם עם מערכת הבנקאות הישראלית. באופן אירוני, חשבון הבנק של הקואליצייה עצמה נשמר בידי בנק דיסקונט בישראל.

בנקים בינלאומיים הקשורים לישראל

פרוייקט "מי מרוויח מהכיבוש?" יזם קמפיין נגד הבנק האירופי דקסיה באוקטובר 2008, וטען שהבנק "מממן את ההתנחלויות הישראליות הבלתי-חוקיות בגדה המערבית". מספר קבוצות הצטרפו למאמץ הראשוני, כולל Intal וקבוצת הסולידריות הבלגית, ובעקבותיהם גם קמפיין בינלאומי שעירב את תנועת הסולדיאריות הבינלאומית (ISM), עומר ברגותי, אמנים נגד החומה, ו-USCABI. בעקבות הלחץ הכבד, הבנק חסם הלוואות חדשות להתנחלויות ישראליות ביוני 2009.

"מי מרוויח מהכיבוש?" חידש את הקמפיין באפריל 2010, ופרסם דו'ח נוסף שהאשים את דקסיה ישראל ב"אספקת שירותים פיננסיים, [כדי] לתמוך בהתנחלויות האלה, אשר הינן בלתי-חוקיות…אם הבנק מספק שירותים להתנחלויות ישראליות ולא לרשויות המקומיות הפלסטיניות השכנות, הוא למעשה מיישם את האפלייה המבנית שנוצרה על ידי הכיבוש". פעילויות הבנק בישראל הודגשו גם בדו'ח המוזכר לעיל מאוקטובר 2010 אודות הבנקים הישראלים. במרץ 2011, הבנק הבינלאומי טרידוס החליט לגרש את דקסיה מ"יקום ההשקעות הקיומיות של טרידוס", "בשל המימון המתמשך של ההתנחלויות הישראליות בשטחים הפלסטינים הכבושים".

חברות אבטחה

חברת האבטחה הישראלית אלביט, בין הספקים העיקריים של כלי טיס בלתי מאוישים (UAV’s), הפכה לראשונה למטרה של חרם אנטי-ישראלי בידי הארגון War on Want (המכונה WoW) בתחילת שנת 2009. WoW יצרה קשר עם קרן הפנסייה הממשלתית הנורווגית בנסיון להסיר את אלביט מתיק ההשקעות של הקרן. במאי 2009, נציגי ועדת האתיקה של הקרן ביקרו ברשות הפלסטינית בכדי לצפות במצב בשטח, והם לוּו על ידי פעילי WoW.

במקביל לביקורה של הקרן ברשות הפלסטינית, פרוייקט "מי מרוויח מהכיבוש?" הגביר את עצמת הקמפיין נגד אלביט כשפרסם דו'ח שטען שהשקעות הקרן ב"תאגידים שפעילויותיהם תומכות ומתחזקות באופן מתמשך את הכיבוש הישראלי". אלביט תוארה כ"אחד מקבלי המשנה המרכזיים למשרד הביטחון הישראלי של מערכת האיתור האלקטרוניות בגדר ההפרדה ובמכשול קו התפר. החברה גם מפתחת ומספקת את כלי הטיס הבלתי מאוישים לצבא הישראלי, אשר מנוצלים לטובת תקיפות צבאיות, מעקב אזרחי והתנקשויות ממוקדות בגדה המערבית ובעזה". תפקידה של אלביט במניעת התקפות נגד אזרחים ישראלים זכה להתעלמות. בנוסף לכך, הקואליצייה וקבוצות אחרות שיגרו עצומה, אשר נשלחה להנהלת הקרן, ודחקה בה למשוך את השקעותיה מ"כל התאגידים שתומכים ומתחזקים את הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטינים". כתוצאה מכך, בספטמבר 2009, הקרן הנורווגית משכה את השקעותיה מאלביט. על פי אתר האינתפיאדה האלקטרונית, מספר גופים סקנדינבים נוספים ניתקו את קשריהם עם החברה.

קמפיין נוסף של CWP נגד ספקי אבטחה נע סביב דו'ח ממרץ 2009 שעסק בתאגיד הבינלאומי G4S. הפרסום של "מי מרוויח מהכיבוש?" הוביל ללחץ ציבורי משמעותי נגד החברה ולדיון בדנמרק. הקואליצייה שיתפה פעולה עם הקבוצה הדנית DanWatch, אשר טענה באופן כוזב ש"G4S מספקת טכנולוגיה לבתי הכלא הישראלים" שבהם "אסירים פלסטינים נתונים תחת עינויים והתעללות", וכי נעשה שימוש בצוות האבטחה של G4S ובציוד שיקוף שלה בהתנחלויות. בנובמבר 2010, דו'ח נוסף של "מי מרוויח מהכיבוש?" תקף את G4S, וטען: "מחקרנו זיהה ארבע סוגים של פעילויות שמבצעת חברת G4S ישראל, אשר משתתפת בהבטים שונים של הכיבוש הישראלי". בדו'ח זה, הקואליצייה התייחסה לבתי הכלא הישראלים שבהם פעילי טרור כ"מתקני כליאה עבור אסירים פלסטינים פוליטים". בעקבות הדו'ח, מועצת העיר של קופנהגן איימה להפסיק את עסקיה עם G4S בשל "פעילויותיה בהתנחלויות הישראליות הבלתי-חוקיות", והובילה את G4S להפסיק מספר מפעילויותיה בגדה המערבית.

מתקני תשתית אזרחיים

באוקטובר 2010, "מי מרוויח מהכיבוש?" פרסם דו'ח שעסק בבניית קו הרכבת המהירה בין ירושלים ותל-אביב, וזיהה מספק תאגידים בינלאומיים שמעורבים בפרויקט ואת המתכננים, היועצים והקבלנים העיקריים לכל אחד מקטעי קו הרכבת. החברות שזוהו כללו את דויטשה באן אינטרנשיונאל (DBI), מוסקווה מטרוסטרוי, ופיצארוטי. הדו'ח טען שהקו החדש "יחצה באופן בלתי חוקי לתוך השטח הפלסטיני הכבוש בשני איזורים, ויגבה מחיר כבד מקהילות פלסטיניות".

לאחר מכן, הקואליצייה "עמדה בראש קמפיין" בגרמניה, שלאחר מכן כלל את קמפיין אגודת החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות הפלסטינית,ששידלו את ממשלות גרמניה ורוסיה "להפסיק את המעורבות של החברות בבעלות המדינה בפרוייקט הרכבת הבלתי חוקי A1 של ישראל", ולעודד "אנשים בעלי מצפון ליזום ולהחריף קמפיינים יעילים של חרם ומשיכת השקעות נגד חברות המעורבות בפרויקט". החברה הרוסית הגיבה, "רק הממשלה הישראלית יכולה להתייחס לסוגיות פוליטיות בנוגע לרכבת". אולם במאי 2011, אמצעי תקשורת דיווחו כי הקמפיין נחל הצלחה בגרמניה, וכי דויטשה באן "הפסיקה לייעץ לישראל" על קו ירושלים-תל-אביב בעקבות הלחץ של פקידי ממשלה גרמניים.

אמנם, לא ברור איזה תפקיד באמת שיחקה דויטשה באן בפרויקט הרכבת המהירה. על פי החברה, "DBI סיפקה שירותי ייעוץ כלליים לרכבת ישראל" ואתר YNET באנגלית דיווח ש"דויטשה באן הייתה אחראית על שליטת התקשורת והחשמל בקו תל-אביב-ירושלים". אולם, על פי בכיר ברכבת ישראל, החברה הגרמנית רק "הציעה חוות דעת טכנית ב-2005 אודות קטע בתוך ישראל, בעקבות וכוח בין רכבת ישראל וקבוצות סביבתיות".

סיכום

לסיכום, התקציב הגדול שמספקות הממשלות האירופיות, הקרן החדשה לישראל ומקורות אחרים מאפשרים לקבוצה קטנה של פעילים פוליטיים קיצוניים לקדם את אסטרטגיית דרבן שנועדה "לבודד את ישראל" באופן כולל מהקהילה הבינלאומית. בניגוד חריף לתיוגם כקואליציית נשים לשלום, הפעילויות שקשורות בחרמות שנסקרו לעיל מוחקות באופן שיטתי את המורכבות של הסכסוך הערבי-ישראלי, ומזינות את ההסתה שמנציחה את האלימות.